אני לא יכולה לשכוח את ההלם שהיה לי בגיל 15
כשפתחתי בסקרנות נעורים את הספר ״אמנות האהבה״
של הפילוסוף אריך פרום.
לראשונה בחיי, נתקלתי שם במושג שהעולם בו גדלתי
טרח להסתיר ממני בעקשנות:
״אהבת הבורא״
שפשפתי את עיני בתדהמה כשקראתי את המילים האלו.
מה ? יש כזה דבר אהבת הבורא ?
למה אף אחד לא סיפר לי על זה ?
למה לא לימדו אותי בבית הספר את המילים האלה, שהן יסוד לקיומי:
״ואהבת את ה׳ אלו-היך...״
למה רק לימדו אותי שאהבה זה רק ספורי נסיכים ונסיכות ?
מסע של שנים רבות גילה לי שאהבת הבורא זה
המנוע שמניע את העולם.
מניע אותנו.
הגעגוע האינסופי הזה שתמיד נמצא בתוכנו
גם אחרי שאנחנו מממשים את כל האהבות שלנו,
הוא נטוע בלב שלנו מתוך כוונה.
והכוונה היא שתמיד נשאף לאהבה האינסופית הזו:
האהבה של הטיפה לאוקיינוס.
כאשר הטיפה מתאחדת עם האוקיינוס היא לא מתבטלת,
היא הופכת לאוקיינוס בעצמה.
ככה בערך, מתארים אנשים שהיה להם מוות קליני
את האהבה ללא תנאי שהם חשו כשהגוף יצא מהמגבלות שלו והתודעה התחברה לים התודעה הגדול והאינסופי של הבריאה.
של הבורא.
על זה בדיוק מדבר ספר ״שיר השירים״ שכתב החכם באדם.
אהבה בין בני אדם היא הדבר היקר כאן בעולם הזה
אבל היא מוגבלת. כי האדם הוא מוגבל.
לעומת זאת אהבת הבורא היא אינסופית.
גם בנשמה שלנו, וגם אצל הבורא.
כי אנחנו חלק ממנו.
חתיכת אלוקות שרוצה תמיד לחזור הביתה לאבא.
אנחנו תמיד נרגיש כך, גם אם לא נהיה מודעים לכך בכלל.
נרגיש אותה בגלידה שאנחנו אוכלים, ובאהבת ההורים, בני הזוג, הילדים שלנו. בכל מקום.
ככל שהעמקתי ללמוד בספרי פנימיות התורה - חסידות קבלה, וכדומה, מצאתי שם את שאהבה נפשי.
כל פעם אני מוצאת אותה מחדש.
הרגש הזה הוא כך כך יקר ונשגב,
שלא פלא שכל העולם מתאמץ להסתיר אותו.
״עולם״ מלשון נעלם. זה הסוד שנעלם ונסתר בתוכו.
אבל, כשמביטים מעבר לההעלם הזה
מגלים את אותה אהבה אינסופית שכולנו מחפשים.
תנסו.